בגרות מאוחרת
הנה כבר אני מסיימת עוד אקסל ויוצאת לארוחת צהריים. מתגעגעת לראות פנים על פני קוביות.
קליקלק נעים באוזן ימין, יש הודעה נכנסת. נחמד.
'מה את עושה בסופ"ש?' שואל איש יקר ומפתיע.
חבר ילדות. ההתנהלות מולו כמו פעם בגיל שמונה, הכי פשוטה בעולם. אחת לאיזו תקופה אנחנו נפגשים ואז כל אחד מתפצל לדרכו.
'נוסעת לדרום,' אני עונה כמובן אבל מסייגת. מאד מסקרן מה יש לו להציע הפעם 'אבל על מה חשבת?'
עוד כמה מספרים חוצים לי את המסך עד שנכנס הקליק המיוחל. 'מה דעתך על סופשבוע בצפון?'
מזל שזה מסרון. משאיר לי זמן לעבור על כל התירוצים בנחת מבלי לגמגם.
אוקי. בוא נחשוב... אני אצל ההורים שלי! נחמד אבל לא תופס. אפילו אני לא מאמינה לתירוץ הזה. הייתי שם בשבוע שעבר ואקפוץ גם בשבוע הבא. או השבוע זה תשעה באב אז אי אפשר. אפשר גם - אני עייפה ורוצה לנוח! לא נכון. אה!!! הכלבים, מי ידאג להם??
בעצם זה נשמע די טוב לעשות משהו בסופ"ש הזה. לפגוש מישהו לסופ"ש הזה. אני עונה 'בכיף ובשמחה!' ומוסיפה 'יכולה משישי בחמש.'
קבענו.
ההתרגשות מתחילה לפמפם לי בגרון. נוסעים לצפון! כל כך הרבה זמן רציתי לנסוע, לא משנה עם מי, לא משנה לאן.
בשיחה מאוחרת יותר אני שואלת אותו לכבוד מה. כך נחגוג השנה את היומולדת שלנו, הוא עונה. בשנה שעברה קפצנו ממטוס, השנה נעשה מסז' ובריכה. יומולדת בחודשיים איחור.
הוא ואני נולדנו באותו השבוע. ההורים שלו בחרו לגור באותו הבניין עם ההורים שלי וככה אנחנו מגיל חמש באותו הגן, הולכים בבוקר יחד, הוא יורד מקומה שלישית, אוסף אותי בקומה ראשונה, והולכים.
האופניים תופסות תאוצה במורד והרוח מתגברת ומפזרת לי את שאריות השיער שברחו מהקוקו. הכל סביבי פתוח. שמש לשמאלי כתומה, בדרכה לנוח. אני מרגישה בתוך ציור צהוב. לידי איש יקר, משבח אותי על הכושר המופלא. ואני שם, פתאם נזכרת כמה כיף לי ככה.
תחושה של געגוע עולה בי.
יצאתי מהבית בהתראה של יומיים. ולמרות כל התירוצים שיכולתי להביא, הגעתי בכל זאת. משהו דגדג לי את אצבעות הנוחות ושלח אותי לנוע.
וכך עכשיו אני עפה לי כאן על שני גלגלים, בין שדות יבשים ושמים פתוחים, מרגישה את אותה התחושה שעלתה בי יומיים לפני כן כאשר שכבתי במיטה הגדולה בחדרי, החלון פתוח לרווחה. זה היה באמצע הערב. הרגשתי חסרת כוחות. הרוח ליטפה לי את העור, הפנים, הבשר. ליטפה את הזכרון. תחושה של געגוע מתוק עברה, געגוע שטרם הצלחתי לפענח. ריח שהזכיר רגע מיוחד.
הוא מספר שארז בשתי דקות ובשמחה. אני רק חשבתי מה בכלל אני צריכה לקחת לטיול קטן ולא ידוע כזה. אולי תחתונים טובים, מתוכנן מסז'.
אנחנו מדוושים בעליה, כל שריר וגיד מורגשים היטב, הפנים מתחילות להאדים ולטפטף ומולנו מתגלה שדה חמניות, כולן אפורות ומרכינות ראש, נותנות את הגב לשקיעה, כאילו למנוע מהשמש לראות את גוויעתן.
איך מותן של החמניות הוא זה שמביא לנו את הפרי.
שדה ענק של חמניות גבוהות וגדולות, חלקן צנחו לקרקע, אחת עדיין צהובה. בגרות מאוחרת.
"קצת כמונו," הוא אומר.
