רונה, חסרת הגבולות, היא חברתי היקרה ביותר. זה, בכל אופן, מה שהיא מספרת לכל מי שרוצה לשמוע, וגם למי שלא. למזלי, היא בחרה לשכור איתי דירה בשכונת הסטודנטים הצמודה לאוניברסיטת בן גוריון, שבנגב. באותה הנשימה, אחותי האהובה שידכה לנו חבר טוב שלה מהלימודים שחיפש שותפים. אדם, ילד מקסים בסוף שנות העשרה, דיווה בפוטנציאל וסטודנט לרפואה בשנתו השנייה ללימודים.
הכול יכול היה להיות כל כך מושלם אילולא התחילו להשתבש אצלי דברים. האהבות הגדולות שבליבי הדואב, הביוב בחדר השירותים, מערכת העיכול האישית שלי. הכול!
שלמה המלך 13 הוא רומן סטודנטיאלי, צעיר ופרוע, המתרחש באחת מהזירות החברתיות השוקקות ביותר בארץ, אוניברסיטת בן גוריון שבעיר המדברית באר שבע.
סביב גיבורי הרומן מתרכזים חבריהם הקרובים כמו גם טיפוסים שונים ומשונים אחרים. הם חווים רגעי צחוק בלתי נגמרים לצד לימודי תואר מאתגרים, תקלות שונות ומשונות בדירה הישנה לצד יציאות ערב ובילויים יומיומיים. הם מתאהבים, מתאכזבים ובעיקר נהנים לרבוץ יחד על הספות בצבע כתום מזעזע, מקשקשים שעות על כלום ושום דבר.
שלמה המלך 13 הוא ספרה הראשון של יעל ש. אוזן, פותרת חידות כלכליות מקצועית, בעלת יכולות ניהול מפוקפקות, מחנכת ילדים ברגעי השראה, חולמת בהקיץ ומכורה להתרגשויות חסרת תקנה.
פרק 1
סוף או התחלה
"די כבר! אני לא יכולה יותר!"
אני שומעת את רונה מאחור, צועקת בקול רפה, וחיוך נמתח על פניי.
"אנחנו סַבָּלִיּוֹת! הפכנו לסבליות באופן רשמי!"
אני מסתובבת אליה. היא כל כך מצחיקה הבחורה הזאת. חברתי הטובה ביותר.
אני רואה אותה אוחזת בכל השקיות הצבעוניות האלה, המלאות בשטויות שאין מה לעשות איתן, ושבכל זאת אף אחד לא רוצה לזרוק. פתקים שכתבנו בשיעורים, פנקס ישן, כמה עטים שלא עובדים, קומקום מלא אבנית, שטיח קטן מסינַי. כל הדברים האלה שלא נכנסו באריזה שמחכה למובילים.
אני צוחקת עד עמקי נשמתי. תראו אותי! סוחבת מזוודה ישנה של אבא ואמא שחוט ברזל יוצא ממנה ונכנס לי ברגל עם כל צעד. על גבי מונח תיק הטיולים הוותיק מהסיבוב הגדול בדרום אמריקה. בידי השנייה אני אוחזת בשלוש שקיות מלאות בעיתוני "נשיונל ג'יאוגרפיק", במצלמה הגדולה ובמפתח לרכב. אה, וגם בשקית זבל. אני צוחקת ומקווה שאכן, שקית הזבל היא זו שתגיע לפח.
ככה מסתכמות להן שנתיים צבעוניות שבהן גרנו בדירה המשותפת הזו שלנו — רונה, אדם ואני.
זהו סוג של דז'ה וו. בחמש השנים האחרונות, מאז שהתחלנו ללמוד באוניברסיטה המדליקה הזו, אנחנו מוצאות את עצמנו כמעט בכל שנה סוחבות חפצים במשך שבוע. הרי בשביל זה המציאו את המובילים! "במה סיימתן תואר?" ישאלו אותנו בקרוב. "סַבָּלות למתקדמים. למדנו לארוז, להעמיס ולסחוב לאוטו."
אני צוחקת לי בקול רם. גם רונה. אבל בעצם לשתינו ברור שזה הרבה יותר עצוב ממצחיק.
רונה ואני הכרנו בתחילת הלימודים לתואר הראשון בכלכלה ומִנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, או, כפי שאומר נשיא האוניברסיטה, שְשְשְשבנגב.
"פתאום הבנתי מה הוא אומר שם בשיר," שמעתי את שכנתי הלא מוכרת זורקת לעברי משפט סתום בשיעור של המתרגל הג'ינג'י. "איי'ם גְרין, אִיף אָי ווֹז בְּלוּ אָי ווּד דָיי, אִיפ..." היא שרה לי, ומוסיפה, "הבנת? אני ירוק, אם הייתי כחול הייתי מת!"
אני, כהרגלי, הפניתי אליה מבט המום מעצם הפנייה הישירה הזו, ללא שום הקדמות. אנחנו מכירות מאיפשהו? שאלתי את עצמי בציניות, שהיום אני יודעת שנבעה מחוסר ביטחון עמוק מאוד. לא שלא ידעתי שאני מתביישת מאוד כשאני בחברת אנשים חדשים. מאוד. אבל לא שמתי לב שזה גורם לי להסתכל עליהם, כביכול, בהתנשאות, כאשר בפועל הגנתי על עצמי. בקושי הבנתי מה היא רוצה ממני באמצע התרגיל המסובך הזה בעקומת תמורה כלכלית, וכבר התכוונתי לתת לה את המבט המחייך, הצבוע הזה, אבל המבט ההמום שהפניתי אליה הפך לחיוך אמיתי, וחיבה התגנבה לתוך ליבי ברגע שראיתי את ההבעה הסוּפֶּר רצינית שבה נאמר המשפט הזה, ואת החיוך הרך שבא בסיומו, כזה שמקבלים רק מחברה ותיקה.
קוראים לי יעל ש. אוזן. יעל שמעונה אוזן. זה היה במקור יעל סימונה אוזן עד שהחליטו לעברת אותו ונשארתי שמעונה, שזה דיי שונה ונחמד. במשך שנים, כשהייתי ילדה, היתה דודה אחת שקראה לי כל הזמן סימונה. לא הבנתי למה, חשבתי שהיא מתבלבלת כל הזמן. יום אחד שאלתי את אמא שלי והיא ענתה לי שזה השם השני שלי, על שם סבי שלא הכרתי, שהוא בעצם אחיה של הדודה הזו.
במהלך השנים יעל הפך ליעלי כך שאני עונה ליעל, יעלי, סימונה, שמעונה ולפעמים גם לקרן, כי אנשים באמת מתבלבלים לפעמים.
בכל מקרה, גדלתי בבאר שבע ושנות הילדות שלי היו מאושרות ושמחות. הייתי ביישנית מאד ומאד אהבתי הרפתקאות. למזלי, ההורים שלי חיפשו הרפתקאות גם כן כך שנסענו המון לטייל, היינו נופשים בחוף הים שעות רבות בקיץ ונפגשים עם חברים שלהם והילדים שלהם שהיו חברים שלנו, שלי, של אחותי ושל אחי, שהגיע בשלב מאוחר יותר באופן משמעותי.
