אני מתעוררת בשבע. אצלי תמיד אותו הדבר. שישי. שבת. יום חול. שבע.
לצידי שלומי היפיוף הזה. החתיך המתוק והתמים הזה. חורפ לו בשקט. אני מסתכלת עליו. הוא כל כך יפה. כל כך חזק. כל כך שוקולד בטעם נוגט. בא לי להעיר אותו ולקפוץ עליו.
במקום זה אני קמה לצחצח שיניים תוך כדי טיול בדירה. המחזה שנגלה לי בסלון ובמרפסת מעורר בי חשד שאני לא מצליחה לפענח. אני ניגשת לחדר של אדם. הוא הגאון של הדירה הזו. הוא כבר ידע.
"אדם," אני לוחשת ישר לתוך האוזן שלו בשבע וחמישה בבוקר.
"אדם, יכול להיות שהשארת את התיק שלך פתוח על הספה במרפסת עם כל הארנק שפוך וזרוק על הרצפה?" אני שואלת בשיא העדינות. שלא ייבהל על הבוקר.
"מה?!?!?!?" הוא מתיישב במהירות במיטה ואני יכולה לראות את הענבל שלו בגרון כשהוא חצי צועק חצי משתנק בקול של בוקר.
"יו, לא התכוונתי להעיר אותך ככה בבהלה, פשוט התיק שלך הפוך על הספה במרפסת והארנק שפוך לאורך הסלון וזרוק בקצה שלו ליד הארנק שלי."
"את מבינה שזה אומר שפרצו לנו, נכון?????"
"טכנית, אני לא בטוחה שזה נקרא פרצו כי השארנו את החלון בסלון פתוח לרווחה ובכל זאת אנחנו גרים בקומה ראשונה. אפשר לומר שקפצו לבקר בלילה..."
אדם קופץ מהמיטה ורץ לסלון. אני בעקבותיו.
הוא מושיט יד לתיק שלו ולחרדתו מאשר לעצמו שאכן המצלמה שהיתה שם נלקחה גם.
"אני מתקשר למשטרה!" הוא אומר בקול החלטי.
שש שנים יש ביננו. אני אחרי צבא, טיול ארוך מאד בדרום אמריקה, תואר שני בכלכלה ובסוף הוא המבוגר האחראי. איך זה קרה מאד לא ברור לי.
שלומי יוצא פתאום מהחדר. בכלל שכחתי ממזימות הבוקר ברגע שהתחילה כל ההתרחשות. אדם מסביר לו בקצרה מה קרה ויחד הם מחייגים למשטרה.
רק אני, יושבת לי בסלון בשקט משונה וחושבת שבשביל עשרים שקל שיצאו מהארנק שלי, אין טעם לעורר מהומה כזו גדולה. בפעם הבאה נזכור לסגור את החלון בלילה, גם אם זה ליל אוגוסט נעים.
"תגידי," הוא פתאום זורק לי בזמן ההמתנה בטלפון. "מתי אח של חברה שלך יצא מכאן הבוקר?"
אח של עופרה. האורח של יום האתמול באכסניית 'שלמה המלך 13'. שהה בספה הארוכה, שהות שלא כללה ארוחת בוקר.
בצהרי יום האתמול היא התקשרה ושאלה אם אחיה יכול לישון אצלנו לילה אחד כדי לקצר את דרכו דרומה אילתה.
וכך, את ערב האתמול בילינו בשירה עם שתי גיטרות, האחת בידי שלומיקו שלי, השנייה בידי הג'ינג'י המתארח, עד שנפלנו לישון.
האורח היקר עזב בחמש לפנות בוקר.
"לא ייתכן שנכנסו לנו לבית פורצים בלילה והוא לא שמע. מה אם זה הוא לקח הכל ונסע? דברי עם חברה שלך!"
אני רגע מתעשתת על עצמי. מנסה להבין מה הבעיה במשפט שזרק עכשיו אדם.
"נניח וזה אכן הוא. אולי אתה צודק. מעולם לא נכנסו אלינו לדירה עד היום. אנחנו כאן כבר כמעט שנה ופתאום פריצה וגניבה. אבל נאמר ואני מתקשרת אליה. מה בדיוק אני אמורה להגיד לה? אה, עופרה, את יכולה לבדוק עם אחיך אם הוא בטעות לקח מהתיק של אדם את המצלמה שלו ורוקן כמה דברים מהארנק שלו ושלי?..."
ואני מתקשרת אליה בכל זאת. "מה נשמע? רק מוודאת שהכל בסדר עם אחיך. הוא יצא ממש מוקדם בבוקר, לא נפרדנו לשלום. רציתי לשאול אם היה לו בסדר אתמול ואיך הוא הסתדר." אכן, שיחה מוזרה. במיוחד לאור העובדה שהשעה שבע ורבע בבוקר.
"היי. אני מניחה שהוא כבר באילת. בטוח שהוא נהנה אצלכם. מי לא?.."
השוטרים מגיעים דיי מהר. מכונית אחת. גבר ואשה. מדים. רציניים. נותנים לנו טפסים למלא ואנחנו מספרים להם את הסיפור המוזר כולל האורח החשוד.
לאחר סיבובשל אנשי טביעות אצבעות עם כל הציוד שלהם המסקנה היא אחת: נכנסו שניים דרך החלון. סביר שבני שש עשרה, אולי. זו לא הייתה פריצה מתוחכמת. טיפסו על הסורגים בבית מתחתינו, נכנסו לסלון, לקחו מה שהיה בסביבה ויצאו. "רואים כאן סימני רגליים על הספה במרפסת. אני מעריך שאם תסתובבו קצת בשכונה יכול להיות שתמצאו דברים מתכולת הארנק שהם לא הזדקקו להם וזרוקים ברחוב. אין לנו מה לעשות עם זה. תודה ושבת שלום." הם מסכמים וממשיכים לדרכם.
"זו רק המצלמה שלי שבאמת שווה משהו בסיפור הזה? והעלבון והחוצפה שמישהו נכנס לנו לבית?" ממלמל אדם עצוב וכאוב.
ואני רק רוצה לחזור לחדר עם שלומיקו.
